<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ז.</h2>
תניא בפרק קמא דב"מ (דף ז') שנים אוחזין בשטר מלוה אומר שלי הוא והוצאתיו לפרוע בו והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה שטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כמו כן ויפרע הלוה מחצה ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו דהלכה כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן בכתובות פרק ב' (דף י"ט).
גרסינן בפרק ב' דכתובות (דף י"ט) שאומר רב נחמן מודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרוע הוא במגו דמזוייף.
<h2>דף י.</h2>
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
אין דין קדימה במטלטלין אלא כל מי שיגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון ואמר ר' יוחנן בפרק ב' דגיטין (דף י"א) שאם קדם אחד מהם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ד) במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אמר לו הלוה זכה בחפץ זו לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו [ו]אין אחד מבעלי חובו יכולין לגבות מאילו שכבר זכה בהן אחר.
<h2>דף יב:</h2>
עוד מפרק קמא (דכ"ב מצינו) [דב"מ (י"ב ע"ב)] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. — הגה"ה, פ"ה ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה השתא, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף כ"ז). והלוה נותן שכר ואין כותבין למלוה עד שיהיה לוה עמו במה דברים אמורים בשטרי אקנייתא פירש רש"י ששעבד עצמו בקניין בין ילוה בין לא ילוה אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי ואין הלכה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו.
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
<h2>דף יג.</h2>
הגה"ה, ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שאביו של ראובן הלוה לשמעון מנה והשיבו שמעון והלא גזירה היתה ושללו הבתים ואיך בא שטר זה בידך והשיב ראובן מה אתה חש מן השמים נפל לי דין הוא דפטור דאיתרע ליה במה שהודה שנפל דאמרינן כיון שנפל חיישינן דילמא איקרי וכתיב וכן נמי אם ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שהלוהו ושמעון משיב פרעתיו ונפל ממני והעיד יהודה שמצאו ומסרו לראובן ולוי העיד כן פטור שמעון כר' יוחנן דחייש לפירעון דהא תניא כוותיה, עכ"ל פסקי רבי' אבן הראשה.
<h2>דף טו.</h2>
בפרק קמא דב"מ (דף ט"ו) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין ששבחו הנכסים מאליהן בין ששבחו מחמת ההוצאה אלא שאם שבחו מאליהן גובה כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח.
עוד שם (דף ט"ו) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל פירות המחוברים לקרקע אע"פ שאין צריכין לקרקע בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח. מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא אם כן שבחה מאליה ואם קבל הנותן אחריות המתנה הרי בעל חוב גובה ממנה מן השבח כדרך שגובין מן הלקוחות ולמה יטרוף בעל חוב מן השבח מן הלקוחות ולא יטרוף מן המקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כתב ללוקח אנא אקום ואישפי ואידכי ואימרוק זביניא אילן ועמליהון ושבחיהון וצבי זביניא אילו וקבלית עלוהי ופירש רבינו חננאל זביניא הוא הלוקח ומחמת כן [נתרצה הלוקח] שיטרפינו בעל חובו ויש לו על מי לחזור [אבל מקבל מתנה אין לו על מי לחזור] לכך אינו טורף ממנו. ואומר ר"י כי מן היתומים אע"פ שאין להם על מי לחזור טורף דיורש כרעיה דאבוה, וצריך לישב בההיא דפרק המקבל [דף ק"י] שמשמע קצת שיתומים ששבחו הנכסים אין בעל חוב גובה מן השבח כלום שאומרים יתומים אנחנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראייה.
<h2>דף טו:</h2>
בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף וחוזר הלוקח ותובע למוכר ואם עשה אותו אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים.
בפרק קמא דב"מ (דף י"ד) פסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אע"פ שלא פירש ואם לא מצא בני חורין גובה מנכסים משועבדים מן הקרקע שהיה בידו בשעת הלואה אבל נכסים הבאים לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורף ואם התנה עליו שכל נכסיו שיקנה שיהיו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר כך ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהם דאלמוה רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווין במה דברים אמורים בקרקע אבל במטלטלין אין עליהם אחריות ואין בעל חוב טורף מהם כלל.
<h2>דף טז:</h2>
וכן הורו מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע"פ שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת ואפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת שפרעו דחיישינן שפרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתיו אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שאם אין השטר ביד המלוה אין שום חזקה.
<h2>דף יז.</h2>
ובפרק קמא דב"מ (דף י"ז) שטר שלוה בו ופורעו אינו חוזר ולוה בו שהרי נמחל שעבודו.
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין לפיכך קנסו בו חכמים ולא יטרוף אף מבני חורין — הגה"ה, אף מזמן שני (כ)דאמר ר' יוחנן גזירא שמא יגבו מזמן ראשון ור"י בר מרדכי פירש דאינו גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גבי דלא גרע ממלוה על פה, עכ"ל פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב). שטרי חוב המאוחרין כשרין [שהרי] הורע כוחו של בעל שאינו טורף אלא מזמן השטר אע"פ שלא כתבו כשהוא מאוחר כשר. — הגה"ה, תניא בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשירי בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר — פי' שנכתב קודם שבת וקודם יום הכיפורים וכתבו הזמן מיום הכיפורים אחרי כן, עכ"ל.
<h2>דף כ.</h2>
המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה יהא מונח עד שיבא אליהו.
<h2>דף כ:</h2>
עוד יש שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב) תנן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינן יכולין להוציא שטר חוב עליהן ולא הם זה על זה נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו פרוע שניהם פרועין כיצד יעשו ישלשו שמותם בן פלוני בן פלוני ואם שמות זקניהם שוים יכתבו סימן או מיחסן לויה וכהונה או עד ד' דורות.
מלוה שמת ובא היורש לתבוע הלוה בשטר שעליו ואמר פרעתי אביו והיורש אומר איני יודע אמ' לו עמוד לשלם לו אמר ישבע לי הרי זה נשבע שלא פקדני אבא פי' להחזיר לך השטר ושלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע ושלא מצינו בין שטרותיו פרועין וגובין וזו היא שנקרא בתלמוד שבועת היורשין.
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בפרק קמא דב"מ (דף כ"א) שטר שהיה ביד השליש והוציאו מתחת ידו בבית דין ואמר פרוע הוא נאמן אע"פ שהשטר מקויים שאילו רצה היה שורפו. — הגה"ה (סנהדרין ל"א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה — פי' שהאמינוה הלוה והמלוה לשומרו — אמרה ידענא ביה דפריע הא המנה רב נחמן אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה — פי' והכא נמי קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע הוא — לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה — פי' שורפתו. — איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאיתחזק בבית דינא לא אמרינן אי בעיא קלתיה — פ"ה, דאיתחזק בבי דינא שכת' בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה בית דין, והתוספות פי' [שם ד"ה וכיון] דהיינו שראוהו בית דין בידה דהשתא ליכא למימר אי בעיא קלתיה דאי לאו הכי אפילו כתוב בו הנפק נאמנת במגו דאי בעיא קלתיה. — מיתיביה רבא לרב נחמן סמפון — פי' שובר — שיש עליו עדים — פי' ויוצא מתחת יד דלוה — יתקיים בחותמיו — פי' יעידו עדים על חתימת ידיהם וכשר. — אין עליו עדים — פי' התוספות [שם ד"ה אין] אינו ר"ל אין עליו עדים דוקא דהא ודאי פשיטא דלא מהימן אלא הכי פי' אין עליו עדים דיעידו על חתימתן — ויוצא מתחת ידי שליש ולא מתחת יד הלווה — פי' הואיל ושניהם מודים שזה מינו להיות שליש ביניהם כשר או שיצ[א] אחר חיתום שטרות בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת חתימת העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו פרעיה לא הוה שביק למכתב תבריה בגוה אלמא שליש נאמן תיובתא, עכ"ל בפרק זה בורר, וכן אם מת השליש ונמצא כתב ידו יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה שמונח אצלו פרוע הוא אע"פ שאין עדים על הכתב, אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע הוא אפילו בכתב ידי המלוה אינו אלא כמשחק היו עדים על הכתב ואין עליו קיום שואלין העדים אם אמת הדבר אם לאו. נמצא כתוב בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע הוא דנין על פי הכתב כמו שמפרש דאי לאו דפריע לא הוה מריע ליה לשטריה.
<h2>דף כט:</h2>
מלוה שבא לבית דין והביא משכונו בידו ואמר זה משכון של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו עבור לפרוע חובי אין בית דין נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רוצה בו [מ]לוה לטעון לקוח הוא בידי נאמן ומשיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר. — הגה"ה, ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טען נשתמשת בספר וטשטשתו ומשיב שמעון קראתי בו אבל לא חסרתיו מדמיו כלום גם העידו עדים שלמד בו דין הוא שישבע ראובן כמה חסרו ויטול ושמעון לא ישבע דהרי נפסל לשבועה והיינו שליחות יד בפיקדון ואמרינן גבי פקדון [ב"מ כ"ט ע"ב] אם בשבילו פותחו אסור ומשכון איקרי פיקדון כדתנן (שבועות מ"ג) מוציא הלוה פקדון ואם טענו ראובן שום תביעה המוטלת על שמעון להפטר ישבע כמו כן ראובן ויטול אבל אם אין עדים מעידין שלמד בו יפטר משמעון בשבועה שלא חסרו מגו דאי בעי אמר שלא למד בו מעולם ואע"ג דהודה אין אדם משים עצמו רשע, עכ"ל.
<h2>דף לא:</h2>
היו לו מטלטלין וקרקע ושטרי חובות לגוים ואמר ליה כל נכסים שלי משועבדים לגוים ואם יטלו אותם המלוה יתפסו הגוים אותי בחובותי הורו הגאונים ורב אלפס והר' ר' יוסף אבן מגש שאין שומעין לו ויגבו הישראל ואם יתפסוהו הגוים הרי כל ישראל מצווין לפדותו.
<h2>דף לד:</h2>
עוד שנינו שם (שבועות מ"ג) אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה ישבע המלוה תחילה שאינה ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה הוא שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר. פסק רב אלפס (שבועות שם) שאם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחצי סלע היה שוה נמצא זה תובע וזה תובע דין הוא שישבע המלוה שבועת התורה שנאבד המשכון ויגלגל בשבועתו שלא היה שוה יותר ממה שהלווהו וישבע הלוה שאין שוה משכונו פחות מן ההלואה וילמד דבר זה משורש המוציא מחברו עליו הראיה, סלע הלויתיך עליו ושני דינר היה שוה והלה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינה ברשותו וכולל בשבועתו ששני דינר היה שוה וישבע הלוה שאר החוב שהרי יודע בודאי שהוא חייב ואינו יודע אם פ(ו)רעו אם לאו, סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר דמיו איני יודע ישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שדמיו יותר על החוב [ויפטר שהרי] (וש)לא חייב לעצמו כלום, אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה הרי הוא משלם ללוה כל מה שיטעון בלא שבועה דהוי כמי שאומר חמשים יש לך בידי ומן השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. הגה"ה בשם ר"י מקורביל, ראובן שהלוה לשמעון על טבעת שהיה בו אבן טובה ונאבדה בפשיעה ושמעון טוען כך וכך היה שוה הטבעת עבור האבן וראובן נשבע שאינה ברשותו ואינו יודע אם היה שוה שום דבר על כדי הלואתו דין זה כמו [ב"ק קי"ח ע"א] ההוא דאמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לשלם דיש הכא דררא דממונא כמו ההוא כיון שמודה לו שבא לידו הטבעת וכיון ששמעון טוען ברי לי שהיה שוה יותר מכדי הלואתו וראובן טוען איני יודע מאותן דמים והיה לו לידע וישלם כאשר ישית עליו התובע בשבועה, עכ"ל.
הגה"ה, האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או שאמר פרעתי אמר לו התובע השבע לי היסת אמר ליה הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביעיני תחילה ואחר תוציא השטר פרוע ותגבה אמ' לו הבא השטר אמר המלוה אין לי עליו שטר מעולם או שטר היה לי ואבד הורו רבותיו של רבינו משה שאומרים למלוה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואחר כך תשביענו היסת או החרם, חרם סתם או לך ובקש שתמצא השטר, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פי"ד הט"ו].
<h2>דף לה.</h2>
אמר המלוה סלע הלויתך ושני דינרים היה שוה ולוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה שהרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר כן מסיק רב אשי (והא דאמר) בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ע"א) [והא ד]אמר שמואל [שבועות מ"ג ע"ב] מי שהלוה את חברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא לשם משכון קבלו לשם פרעון לא קבלו ויגבה כל החוב כשיגיע הזמן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר לו המשכון לא יגבה שום דבר מוקי לה התם שמפני שקבלה באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פירש רבינו חננאל, ופוסק רבינו תם ור"י בן אחותו כשמואל. — הגה"ה, ור"י בר אברהם פסק דאין הלכה כשמואל, עכ"ל עץ חיים.
כבר בארנו ששומא חוזר לעולם. פרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כל זמן שתשיג ידו של לוה והביא מעותיו לבעל חובו מסלקין אותו אלא אם כן מכרה והורישה או נתנה או שמאה לבעל חובו [מדעתו] דזבינא מעליא היא. — הגה"ה, פי' בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או נתנה או הורישה הני אחרונים אדעתא דארעא נחות ולא אדעתא דזוזא נחות. עכ"ל שם. — אבל שמאוה בית דין לבעל חוב של זה הרי היא חוזרת, כך היא המסקנא התם — הגה"ה, כאמימר משום ועשית הישר והטוב, שמו ליה לבעל חוב ואז[ל] ושמה לבעל חוב דידיה הדרה דאמר ליה לא עדיפת מגברא דאתיה מיניה, שמו לה לאשה ואנסבה — פ"ה ואפילו לא שמאתן לבעל בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהם קנויים לבעל אלא עכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות — ומתה וירשה בעלה לא מהדר דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי — פי' דין לוקח נתנו בו חכמים הילכך לא מהדר דאדעתא דארעא נחות שמו מינה דאשה ואינסבא אם מתה האשה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מהדרינן ליה ולא מצי למימר יורש אני דכלוקח שויוה רבנן ולא כיורש דאמר ר' יוסי בר חנינא באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה — פ"ה להיות הבעל אוכל פירות בחייו וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא כלוקח שויוה רבנן ופי' התוספות אע"ג דאמר ביש נוחלין (ב"ב קל"ט) דשויוה כיורש ושויה כלוקח משום דטבא עבדי ליה הא אמרינן התם דהיכא דאיכא פסידא דאחרינא לא עבדינן דטבא ליה ואם תאמר והכא אמאי לא מהדר הא איכא פסידא (דאחרינא לא עבדינן דטבא ליה) וי"ל כיון דלא הדר ארעא אלא משום ועשית הישר והטוב לא אמרינן דתהדר אלא לוקח הוי, עכ"ל רש"י ותוספות פרק המפקיד.
<h2>דף לה:</h2>
סדר גביית החוב מפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ט) כשיביא המלוה שטרו לבית דין אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבענו מסלקינין אותו כדפסק שם רבא ורב חנן (שם קע"ד). אמר הלוה קבעו לי זמן והריני משלם או אמכור ואביא מעות קובעין לו זמן ל' יום ואין מחייבין ליתן לו משכון שאם היה לו היו בית דין גובין מיד מהם. ומתקנת הגאונים שאם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו משלו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים ואין מחייבין אותו ליתן ערב, שלמו ל' יום ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין נותנין לו זמן וכן אם אין שטר אלא מלוה על פה שהודה כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שלו, טען ואמר שטר זה מזוייף ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזיר לך, קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמשי ושני לא בא כותבין פתיחא ומשמתינן ליה וממתינין לו [והוא] בנדויו צ' יום ל' יום ראשונים שמא הוא טורח ללות ל' שניים שמא הוא טורח למכור ל' האחרונים שמא הלוקח טורח להביא לו מעות, שלמו צ' יום ולא בא כותבין אדכרתא על נכסיו ומתירין לו נדויו, אין כותבין אדרכתא על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב לבית דין כדי שיכול לילך השליח אחריו בג' ובד' יחזור ויעמוד בדין ביום ה' יותר מזה אין צריכין להודיעו במה דברים אמורים כשהיה כל יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אבל אם אמר לא אלך לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על מטלטלין בין על מקרקעי, וכן אם השטר פקדון כותבין מיד אדרכתא על נכסיו, זה שאמרנו שאם לא בא לסוף צ' יום כותבין אדרכתא היינו על הקרקע אבל על המטלטלין אפילו לאחר צ' יום אין מורידין למטלטלין שמא יאכל אותם המלוה ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפילו היה למלוה קרקע שמא (תמכור) [תשתדף] או תכסיף.
כיצד כותבין אדרכתא אם לנכסיו בני חורין יורידוהו בית דין (ו)אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בדין וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה שלו ואחר כך שמין אותו שלושה לגבות בחובו ומכריזין עליה עד שיפסקו עליה המוסיפין והמורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו, וקורעין השטר חוב אם יש שם שטר ואם לא היה שם נכסים בני חורין כותבין האדרכתא על כל הנכסים שימצאו וכל קרקעותיו שמכר מזמן שטר והלאה יש לו להפרע ולגבות חובו מן הכל כי לא מצינו נכסי בני חורין, ואחר שכתבו האדרכתא זו הולך המלוה לבדוק אם ימצא בני חורין (שאין להן) [שמין לו מהם] מצא לו נכסים משועבדים מזמן השטר טורף מהם וקורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר הטירפא. כיצד כותבין לו איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו משדה פלוני שלקחה מן הלוה מזמן פלוני וקרענו כבר האדרכתא שבידו (והרשיעהו) [והרשינוהו] לטרוף מזה בכך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי שראוי לו מן הדין ומן השבח החצי ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שבועת המלוה שלא נפרע מחוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כן קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשים בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים, מאימתי אוכל הטורף פירות משדה זו משפסקו יומי אכרזתא כדאמר רבא פרק המפקיד (ב"מ ל"ה). כל אדרכתא דלא כתיבא ביה קרענוהו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל שטר טירפא שאין כתוב בה קרענן לשטר אדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא לפי הסדר שבארנו. פי' אדרכתא לשון רדפיה כמו הדרכנוהו אבל (רש"י) [ר"ש] פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט) שהסדר מדברי רב נחמן שטר מלוה תחילה ואחר קורעין שטר מלוה וכותבין שטרי טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר אדרכתא שיהא שליט והולך על נכסיו של זה לגבות חובו ואחר כן מורידין בני אדם הבקיאין בשומא לשום ומכריזין עליה ואחר כך קורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר שומא.
<h2>דף מח:</h2>
הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד י"ב חדש וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו בעל חוב גובה ממנו מן היתומים שנחשבת כקרקע והבכור נוטל פי שנים ואין השביעית משמטת. ומקום שנהגו לסלק המלוה בכל עת שיביא מעות אין בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים ואין הבכור נוטל פי שנים ושביעת משמטת אמנם במשכון מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמר בפרק הזהב (מ"ח) דאינו משמט.
<h2>דף נז:</h2>
הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבד מעותיו מאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון דברים תפסו כי אם לגבות בו. — הגה"ה, מעשה באחד שהלוה מעות על משכון והחזיר המשכון ללוה עד זמן שקבע לו ובתוך הזמן נגנבו בבית הלוה והשיב ר"י כי הפסיד המלוה מעותיו שהרי המלוה על המשכון שומר שכר ואף במשכנו בשעת הלואתו הילכך כשם שאם הפקידם המלוה ביד אחר ונגנבו או אבדו אבדו למלוה כך אם הפקידם או השאילם ללוה כאילו הם בבית המלוה ובאחריותו ואם מת הלוה בעודן בידו לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאע"ג דאמר [ב"מ קי"ד ע"ב] משכנו ומת שומטו מעל בניו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו אבל לא במשכנו בשעת הלואתו היינו דווקא במחזירם לו סתם כעין השבת העבוט דקרא אבל השאילם בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אפילו משכנו בשעת הלואתו ור"י ב"ר ברוך חולק עליו ואומר דלא הפסיד מעותיו או אם מת הלוה נעשו מטלטלין אצל בניו דודאי כל זמן שהמשכונות ביד המלוה הוי עלייהו שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי אבל עתה יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו על ידי בית דין וגזירת הכתוב היא כדר' יצחק אבל במשכנו סתם או בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה בלא כפיית בית דין דווקא לגבי גניבה ואבידה חייב בההיא הנאה דלא צריך למיפק ולמיעל אזוזי אבל נאנסו ביד המלוה ישבע שנאנסו ויקבל חובו דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא באבדו סתם אבל בנאנסו דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה [ב"מ נ"ז ע"ב] מבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או אבדו דמוקמינן נגנבו באונס ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדי מצוה מקבלין שכר מבני העיר בנאנסו אע"פ שבני העיר מפסידין שקליהן מלוה חבירו דעביד מצוה לא כל שכן ויפסיד הלוה משכנותיו והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קניין גמור להתחייב באונסין דווקא בעודן בידו הוי שומר שכר אבל הפקידם ביד הלוה אפילו להחזירם לזמן קבוע ואבדו בידו אינו שומר שכר, אמנם מת הלוה תוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי לא היו קנויים למלוה כדפירשתי וראייה מפרק המקבל (שם קי"ד) דאמר משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא כדי שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, ודוק מיניה טעמא משכנוהו בית דין (או) [אז] קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו אע"פ שצוה לו המקום להחזירם הא כשמנותו מעמו אפילו בתנאי להחזיר ומת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קניית משכון כלל וכשמחזיר לו משכונו אפילו בתורת שאלה עד זמן קבוע שקבע שלו מחזיר לו ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו או אם אבדו אבדו לו והמלוה יטול מעותיו, עכ"ל התשובה.
<h2>דף סו:</h2>
בפרק השולח (גיטין מ"א) עשה שדיהו אפותיקי לבעל חובו ולאשה בכתובתה ושטפה נהר הרי זה גובה משאר נכסים [ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזה אינו טורף משאר נכסים] כדמסיק פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) שאינו קונה שדה אפותיקי אלא אם כן נכתב לא יהא לך פרעון אלא מזו.
דין למכור משכונו לאחר ל' יום. ואחד שיש לו משכון מחבירו יכול להודיעו לו אני אמכרנו או תפדנו כיון שנגמר זמן הלואה וזמן הלואה בסתם ל' יום ולאחר ל' יום יכול למכרו דקיימא לן דעביד אניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כגון הכא שמפסיד ומאבד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה ב"ר שרשום דקאמר כבישנא לשטר משכנתא ואוכליה כשיעור זוזי והא דאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) אם לא פרעתי לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומשמע מהאי דאסמכתא לא קנייא מיירי דלא מסר היין בידו ואי נמי מסר היין בידו אולי מיירי [שאומר] שאותו היה רוצה לפרוע חובו ממעות לאחר כך והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא מקום למוכרו שיוכל למשכנו בריבית ובלבד שיודיענו שמשכנו משכנותיו ואין עליו תרעומות כי אם הריבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכנו מאחר שיוכל לפדותו, עכ"ל עץ חיים.
אותן בני אדם שממשכנין כליהם או ספריהם על מנת לפדותם תוך זמן אחר ואם יעבור הזמן שימכרן ועבר הזמן ולא נפדו ובא הלוה ושאל אותם דהדין נותן שיחזירם ללוה עבור הקרן אע"פ שעבר הזמן דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אך אם הקנה לוה בשטר או בעדים בשעת ההלואה מכירה גמורה מעכשיו אם עבר הזמן קנאם המלוה ובדין זה אין לחלק בין יורשין לאביהם, עכ"ל מה"ר שאר"ל.
<h2>דף סז:</h2>
הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד י"ב חדש וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו בעל חוב גובה ממנו מן היתומים שנחשבת כקרקע והבכור נוטל פי שנים ואין השביעית משמטת. ומקום שנהגו לסלק המלוה בכל עת שיביא מעות אין בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים ואין הבכור נוטל פי שנים ושביעת משמטת אמנם במשכון מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמר בפרק הזהב (מ"ח) דאינו משמט.
<h2>דף עא.</h2>
כל הנמנע מלהלות לעני נקרא בליעל וחוטא שנאמר (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה כו'. כשם שמצוה להלות כך מצוה על הלוה לפרוע שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ואמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.
<h2>דף עב.</h2>
תנו רבנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל ומוכיח שם וה"ה לכתובה לרבן שמעון בן גמליאל, לא היה בשטר כתוב שום מקום והוציאו במקום שעומד בה לגבות ממעות המקום שהוציא השטר וטען הלוה שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. מכאן אתה למד ששטר שלא נכתב עליו שום מקום כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אין אתה יכול להזימה הלא מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (דף ג') שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת מפני לוין ולפיכך שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימה. — הגה"ה, שטר הנמצא כתוב בו דינרין הנוהגין במדינה שנכתב השטר חייב לשלם, עכ"ל הגה"ה.
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין לפיכך קנסו בו חכמים ולא יטרוף אף מבני חורין — הגה"ה, אף מזמן שני (כ)דאמר ר' יוחנן גזירא שמא יגבו מזמן ראשון ור"י בר מרדכי פירש דאינו גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גבי דלא גרע ממלוה על פה, עכ"ל פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב). שטרי חוב המאוחרין כשרין [שהרי] הורע כוחו של בעל שאינו טורף אלא מזמן השטר אע"פ שלא כתבו כשהוא מאוחר כשר. — הגה"ה, תניא בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשירי בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר — פי' שנכתב קודם שבת וקודם יום הכיפורים וכתבו הזמן מיום הכיפורים אחרי כן, עכ"ל.
<h2>דף עה:</h2>
בפרק איזהו נשך המלוה מעותיו שלא בעדים עובר על לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו.
<h2>דף עז:</h2>
כשיורדין בית דין לנכסי לוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חובו אלא מן הבינונית במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל אם בא ליפרע מנכסי יורשין בין גדולים בין קטנים לא יפרע אלא מן הזבורית.
בפרק האומנין אמר רב מי שהלוה לחבירו מנה ופרעו דינר דינר פירעון הוא אלא תערומות יש לו עליו שהרי זה כאילו הפסד ממונו.
<h2>דף פא:</h2>
שנינו בפרק שבועות הדיינים (שבועות מ"ג) המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלי אונס המלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפרק האומנין (ב"מ פ') המלוה חברו על המשכון דינו כשומר שכר. — הגה"ה, לא שנא הלוה מעות על המשכון או פירות ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ופטור אם אבדו באונס וחייב הלוה לשלם לו חובו אע"פ שאבד המשכון ואם אבד אותו בפשיעה או בגניבה או אבידה אבד מה שכנגד המשכון והשאר ישלם לו ואין הלכה כשמואל דאמר (שבועות שם) אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, עכ"ל עץ חיים.
הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבד מעותיו מאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון דברים תפסו כי אם לגבות בו. — הגה"ה, מעשה באחד שהלוה מעות על משכון והחזיר המשכון ללוה עד זמן שקבע לו ובתוך הזמן נגנבו בבית הלוה והשיב ר"י כי הפסיד המלוה מעותיו שהרי המלוה על המשכון שומר שכר ואף במשכנו בשעת הלואתו הילכך כשם שאם הפקידם המלוה ביד אחר ונגנבו או אבדו אבדו למלוה כך אם הפקידם או השאילם ללוה כאילו הם בבית המלוה ובאחריותו ואם מת הלוה בעודן בידו לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאע"ג דאמר [ב"מ קי"ד ע"ב] משכנו ומת שומטו מעל בניו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו אבל לא במשכנו בשעת הלואתו היינו דווקא במחזירם לו סתם כעין השבת העבוט דקרא אבל השאילם בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אפילו משכנו בשעת הלואתו ור"י ב"ר ברוך חולק עליו ואומר דלא הפסיד מעותיו או אם מת הלוה נעשו מטלטלין אצל בניו דודאי כל זמן שהמשכונות ביד המלוה הוי עלייהו שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי אבל עתה יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו על ידי בית דין וגזירת הכתוב היא כדר' יצחק אבל במשכנו סתם או בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה בלא כפיית בית דין דווקא לגבי גניבה ואבידה חייב בההיא הנאה דלא צריך למיפק ולמיעל אזוזי אבל נאנסו ביד המלוה ישבע שנאנסו ויקבל חובו דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא באבדו סתם אבל בנאנסו דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה [ב"מ נ"ז ע"ב] מבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או אבדו דמוקמינן נגנבו באונס ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדי מצוה מקבלין שכר מבני העיר בנאנסו אע"פ שבני העיר מפסידין שקליהן מלוה חבירו דעביד מצוה לא כל שכן ויפסיד הלוה משכנותיו והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קניין גמור להתחייב באונסין דווקא בעודן בידו הוי שומר שכר אבל הפקידם ביד הלוה אפילו להחזירם לזמן קבוע ואבדו בידו אינו שומר שכר, אמנם מת הלוה תוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי לא היו קנויים למלוה כדפירשתי וראייה מפרק המקבל (שם קי"ד) דאמר משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא כדי שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, ודוק מיניה טעמא משכנוהו בית דין (או) [אז] קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו אע"פ שצוה לו המקום להחזירם הא כשמנותו מעמו אפילו בתנאי להחזיר ומת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קניית משכון כלל וכשמחזיר לו משכונו אפילו בתורת שאלה עד זמן קבוע שקבע שלו מחזיר לו ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו או אם אבדו אבדו לו והמלוה יטול מעותיו, עכ"ל התשובה.
<h2>דף פב.</h2>
אמר המלוה סלע הלויתך ושני דינרים היה שוה ולוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה שהרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר כן מסיק רב אשי (והא דאמר) בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ע"א) [והא ד]אמר שמואל [שבועות מ"ג ע"ב] מי שהלוה את חברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא לשם משכון קבלו לשם פרעון לא קבלו ויגבה כל החוב כשיגיע הזמן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר לו המשכון לא יגבה שום דבר מוקי לה התם שמפני שקבלה באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פירש רבינו חננאל, ופוסק רבינו תם ור"י בן אחותו כשמואל. — הגה"ה, ור"י בר אברהם פסק דאין הלכה כשמואל, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף פב:</h2>
שנינו בפרק האומנין (פ') אבא שאול אומר מי שמשכונו של עני בידו אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום ונסר גדול וכיוצא בהן הרי זה מותר להשכירו ומנכה שכרו מחובו תמיד מפני שזה כמשיב אבידה ואינו צריך רשות בעלים ואמר שמואל הלכה כמותו.
<h2>דף קב:</h2>
כל שטר שיש בו (משם) [משמעות] שתי לשונות הלך אחר הפחות שבלשונות ובלבד שיהיה האחד תלוי בחבירו כגון שכתב בו שהן מאתים שהן מנה או כתב בו ביחד מאה ומאתים כדמוכח בההיא אסטירא מאה מעי בפרק בית כור (ב"ב ק"ה) שסובר שמואל כחכמים דאמרי הלך אחר הפחות שבלשונות ואם תפס במרובה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה כדמסיק שם עכ"ל סמ"ג.
<h2>דף קי.</h2>
עוד שם (דף ט"ו) כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל פירות המחוברים לקרקע אע"פ שאין צריכין לקרקע בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח. מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא אם כן שבחה מאליה ואם קבל הנותן אחריות המתנה הרי בעל חוב גובה ממנה מן השבח כדרך שגובין מן הלקוחות ולמה יטרוף בעל חוב מן השבח מן הלקוחות ולא יטרוף מן המקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כתב ללוקח אנא אקום ואישפי ואידכי ואימרוק זביניא אילן ועמליהון ושבחיהון וצבי זביניא אילו וקבלית עלוהי ופירש רבינו חננאל זביניא הוא הלוקח ומחמת כן [נתרצה הלוקח] שיטרפינו בעל חובו ויש לו על מי לחזור [אבל מקבל מתנה אין לו על מי לחזור] לכך אינו טורף ממנו. ואומר ר"י כי מן היתומים אע"פ שאין להם על מי לחזור טורף דיורש כרעיה דאבוה, וצריך לישב בההיא דפרק המקבל [דף ק"י] שמשמע קצת שיתומים ששבחו הנכסים אין בעל חוב גובה מן השבח כלום שאומרים יתומים אנחנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראייה.
<h2>דף קי:</h2>
בפרק קמא דב"מ (דף ט"ו) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין ששבחו הנכסים מאליהן בין ששבחו מחמת ההוצאה אלא שאם שבחו מאליהן גובה כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח.
בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף וחוזר הלוקח ותובע למוכר ואם עשה אותו אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים.
<h2>דף קיב.</h2>
גרסינן בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה אמר ליה שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושלשתן היו עומדין יחד וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה יגבה ממנו הרי לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לו שהוא עני או שהיה עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קבל, ראובן שלא היה לו חוב אצל שמעון והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע"פ שהמחהו במעמד שלשתן לא קנה ובין לוי ובין שמעון חוזר אם ירצה. — הגה"ה, וכן פירש המיימון וזה לשונו היה ראובן חייב לשמעון ק' זוז ואמר ללוי תן לשמעון זה ק' זוז שאני חייב לו עד שאתן לך או עד שאעשה עמך חשבון ואמר ליה הן וקבל שמעון כל אחד משלשתן יכול לחזור לו בו ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו, עכ"ל [הלכות מכירה פ"ו ה"ט].
<h2>דף קיג.</h2>
בתחילת פרק המניח (ב"ק כ"ז) אמר רב נחמן לא מבעיא במקום שיש לאדם פסידא אם ימתין עד שיבא לבית דין כגון זה שאדם עושה דין לעצמו אלא אפילו במקום שאין פסידא כלל אם ימתין עד שיזמיננו לבית דין אמר אדם עושה דין לעצמו והלכה כרב נחמן. — הגה"ה, כי עביד איניש דינא לנפשיה במקום שיודע שירויח בדין כגון בעדים או בהודאה לא ילך לדיין אם יש בידו משכונות משלו אע"פ שלא יפסיד שום דבר ללכת לפני בית דין וכל שכן אם יהיה לו פסידא ללכת לפני בית דין כגון דבר דאיכא גרמא בנזקין לתובע בין כך ובין כך שילך לדין כגון גרגותא שיפסיד קרקעותיו שיתקלקלו בנתים, עכ"ל. — עביד איניש דינא לנפשיה דווקא לנפשיה אבל לאחרינא לא אפילו במקום פסידא כגון שאדם רואה שאחד גוזל את חבירו אין לו לסייע לנגזל להכות הגזלן ואם קבלנו חייב, עכ"ל. אומר אני דדוקא בחפץ [המבורר] שהוא שלו רשאי הוא ליכנס בבית חבירו המחזיק ספרו או בגדיו וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואינו פורעו לא ימשכנו כדתניא בפרק המקבל (ב"מ קי"ג), עכ"ל תשב"ץ (סי' תק"ח). ויכול אדם ליקח משל חבירו בלא בית דין בשביל הלואתו ואע"ג דכי ימתין לבא לבית דין לית ליה פסידא ודווקא כי לקח משלו שלא בעדים אבל אם יש לו עדים אין לו ליקח אלא בבית דין, עכ"ל תו' ריש המניח.
דין למכור משכונו לאחר ל' יום. ואחד שיש לו משכון מחבירו יכול להודיעו לו אני אמכרנו או תפדנו כיון שנגמר זמן הלואה וזמן הלואה בסתם ל' יום ולאחר ל' יום יכול למכרו דקיימא לן דעביד אניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כגון הכא שמפסיד ומאבד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה ב"ר שרשום דקאמר כבישנא לשטר משכנתא ואוכליה כשיעור זוזי והא דאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) אם לא פרעתי לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומשמע מהאי דאסמכתא לא קנייא מיירי דלא מסר היין בידו ואי נמי מסר היין בידו אולי מיירי [שאומר] שאותו היה רוצה לפרוע חובו ממעות לאחר כך והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא מקום למוכרו שיוכל למשכנו בריבית ובלבד שיודיענו שמשכנו משכנותיו ואין עליו תרעומות כי אם הריבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכנו מאחר שיוכל לפדותו, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף קיד.</h2>
אין בעל חוב גובה בכסות אשתו ובניו של לוה לא מבגדים צבועין לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחו לשמן הרי אילו שלהן במה דברים אמורים בכלי חול אבל בכלי שבת ומועד גובין אותו לבעל חוב ואין צריך לומר תכשיטי כסף וזהב שגובין אותו.
היו לו מטלטלין וקרקע ושטרי חובות לגוים ואמר ליה כל נכסים שלי משועבדים לגוים ואם יטלו אותם המלוה יתפסו הגוים אותי בחובותי הורו הגאונים ורב אלפס והר' ר' יוסף אבן מגש שאין שומעין לו ויגבו הישראל ואם יתפסוהו הגוים הרי כל ישראל מצווין לפדותו.
יש מן הגדולים שאומרים שמסדרין לבעל חוב ורבינו תם פסק בספר הישר שאין מסדרין לבעל חוב. — הגה"ה, ומביאין ראיה דאמר בתלמוד (ב"ק י"א) ואפילו מגלימא דעל כתפאי, ע"כ הגה"ה. — כיצד מסדרין לבעל חוב אומר ללוה הבא כל מטלטלין שיש לך ולא תניח מחט ונותנין לו מהכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו ולא שילבש משי וכיוצא בזה ונותנין לו מטה ומצע הראויין לו לישב עליהן ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישב עליו ואין נותנין לו כלי אשתו ובניו ונותנין לו סנדליו ותפיליו היה אומן נותנין לו כלי אומנתו מכל מין ומין שנים, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כגון שהיה חרש והיה לו ד' מעצדין ומגירה נותנין לו מעצד ומגירה בלבד, היה איכר או חמר אין נותנין לו צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאילו. — הגה"ה, גדולין דוחקין אותו למכור מטלטלין וללות ולמצא מעות ובאותו זמן משביעין אותו להוציא כל אשר לו בפני בית דין לפרוע לבעל חובו ואף מכאן ולהבא שלא לדחותו אם תשיג ידו וכל ספריו לוקחין ממנו אפילו תפילין כי ההוא (ערכין כ"ד) דאתא לקמיה דרב יימר אמר ליה (חלוקו) [סליקו] ליה תפיליו ומעשה ידו העודף על מזונות אשתו ובניו פחותים מז' שנים יקחו ממנו כי בני ז' שנים אינם עליו לזונו כדרש ר' שילא אבל זן קטני קטנים עד בן שש שנים (כתובות נ' ושם איתא ר' שמואל בר שילת) ואחר כך משביעין אותו על הנסתר ויתן לו זמן על הנשאר לפרעו מעט מעט בחשבון בחוב שנאמר (ויקרא כ"ז) על פי אשר תשיג, עכ"ל מפסקי רבינו אליעזר בר נתן, עכ"ה.
מלוה הבאה ליפרע שלא בפני לווה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלי מנכסי הבעל כדי שתזון מהם מוציאין אותם מידה ונותנין לבעל חוב כיון שאפילו היה בעלה עומד אצלה לא היה יכול לזון אשתו עד שיפרע כל חובו.
הגאונים שעמדו אחר התלמוד שראו שרבו [הרמאין] וננעלה דלת בפני לווין התקינו שמשביעין הלוה שבועת היסת שכל מה שיש לו שיודה ולא נתן על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח או שיבוא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו ולא יאכיל ממנו כלום לאשתו ולא לבניו ולא ילבישם ולא יטפל בהם אלא יתן להם מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי להם וכסות הראויה לו וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון עד שיגבנו כל חובו ומחרימין על כל מי שיודע לו נכסים גלויים וטמונים ולא יודיע לבית דין גם אחר תקנה זו בעל חוב אינו יכול ליכנס בתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח בית דין שלא תקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי ומניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו ובזה דנין ישראל בכל מקומותן, ואם נראה (יראו) לו ממון אחר שנשבע ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה לדבריו. מי שישבע שבועה שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חובו אין כל אחד ואחד מבעלי חובותיו יכולין להשביעו ששבועה זו כוללת כל בעלי חובות ותקנת חכמים אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל, וכל מי שגלוי לדיין ולרוב העם שאין לו כלום והוא מוחזק באדם כשר וזה התובע מתכוין להקניטו אין ראוי להשביע.
הגה"ה, ופסק השר מקוצי בשם הר"י מקורביי"ל שאם הלוה אדם מעות לחבירו ובא המלוה ושאל מעותיו מן הלוה וטוען הלוה שאין לו ממה לפרוע אין משביעין אותו אם יש לו או לא וראייתם בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ') ועוד ראייתם מפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) ומפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ובכתובות גבי וחכמים אומרים זה המלוה היה פקח שזוכה לו את הקרקע כו' ואין נכון לגלותו אלא לצנועין מפני הרמאים, עכ"ה. — וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמיד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו לרדותו ולנדותו עד שיפרע וכל שיתכוין הדיין לרדוף הצדק בדברים הללו יישר כוחו. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים שחייב להם [והשיגה ידו יתר על הראוי לו] אין להם אלא לבעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסים של זה.
אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחילה כתקנת הגאונים שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו.
<h2>דף קיד:</h2>
הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבד מעותיו מאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון דברים תפסו כי אם לגבות בו. — הגה"ה, מעשה באחד שהלוה מעות על משכון והחזיר המשכון ללוה עד זמן שקבע לו ובתוך הזמן נגנבו בבית הלוה והשיב ר"י כי הפסיד המלוה מעותיו שהרי המלוה על המשכון שומר שכר ואף במשכנו בשעת הלואתו הילכך כשם שאם הפקידם המלוה ביד אחר ונגנבו או אבדו אבדו למלוה כך אם הפקידם או השאילם ללוה כאילו הם בבית המלוה ובאחריותו ואם מת הלוה בעודן בידו לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאע"ג דאמר [ב"מ קי"ד ע"ב] משכנו ומת שומטו מעל בניו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו אבל לא במשכנו בשעת הלואתו היינו דווקא במחזירם לו סתם כעין השבת העבוט דקרא אבל השאילם בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אפילו משכנו בשעת הלואתו ור"י ב"ר ברוך חולק עליו ואומר דלא הפסיד מעותיו או אם מת הלוה נעשו מטלטלין אצל בניו דודאי כל זמן שהמשכונות ביד המלוה הוי עלייהו שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי אבל עתה יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו על ידי בית דין וגזירת הכתוב היא כדר' יצחק אבל במשכנו סתם או בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה בלא כפיית בית דין דווקא לגבי גניבה ואבידה חייב בההיא הנאה דלא צריך למיפק ולמיעל אזוזי אבל נאנסו ביד המלוה ישבע שנאנסו ויקבל חובו דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא באבדו סתם אבל בנאנסו דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה [ב"מ נ"ז ע"ב] מבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או אבדו דמוקמינן נגנבו באונס ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדי מצוה מקבלין שכר מבני העיר בנאנסו אע"פ שבני העיר מפסידין שקליהן מלוה חבירו דעביד מצוה לא כל שכן ויפסיד הלוה משכנותיו והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קניין גמור להתחייב באונסין דווקא בעודן בידו הוי שומר שכר אבל הפקידם ביד הלוה אפילו להחזירם לזמן קבוע ואבדו בידו אינו שומר שכר, אמנם מת הלוה תוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי לא היו קנויים למלוה כדפירשתי וראייה מפרק המקבל (שם קי"ד) דאמר משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא כדי שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, ודוק מיניה טעמא משכנוהו בית דין (או) [אז] קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו אע"פ שצוה לו המקום להחזירם הא כשמנותו מעמו אפילו בתנאי להחזיר ומת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קניית משכון כלל וכשמחזיר לו משכונו אפילו בתורת שאלה עד זמן קבוע שקבע שלו מחזיר לו ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו או אם אבדו אבדו לו והמלוה יטול מעותיו, עכ"ל התשובה.
<h2>דף קטו.</h2>
ודר' בפרק המקבל לביתו של זה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף כל זמן שלא תקפו במלוה. עוד אומר שם שנכנס לביתו של ערב וכן אמר שלמה (משלי כ') לקח כנגדו כי ערב זר.
<h2>דף קטז.</h2>
הגה"ה, אדם התובע לחברו פקדון והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי ממקום אחר ואני מעכבו נאמן בשבועת היסת במגו שיכול לומר החזרתי לך אומר לקוח הוא בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהם כדאשכחינן גבי הנהו עזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו ע"א] וכן גבי רמאי דפומבדיתא [שם מ"ו ע"א] דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר שחייב לו מצד אחר אבל אם הופקד הפקדון בידו בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוח הוא בידי דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח הם בידי אפילו יש בו מגו דהחזרתים לך או דלהד"ם אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, עכ"ל עץ חיים.
מלוה שבא לבית דין והביא משכונו בידו ואמר זה משכון של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו עבור לפרוע חובי אין בית דין נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רוצה בו [מ]לוה לטעון לקוח הוא בידי נאמן ומשיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר. — הגה"ה, ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טען נשתמשת בספר וטשטשתו ומשיב שמעון קראתי בו אבל לא חסרתיו מדמיו כלום גם העידו עדים שלמד בו דין הוא שישבע ראובן כמה חסרו ויטול ושמעון לא ישבע דהרי נפסל לשבועה והיינו שליחות יד בפיקדון ואמרינן גבי פקדון [ב"מ כ"ט ע"ב] אם בשבילו פותחו אסור ומשכון איקרי פיקדון כדתנן (שבועות מ"ג) מוציא הלוה פקדון ואם טענו ראובן שום תביעה המוטלת על שמעון להפטר ישבע כמו כן ראובן ויטול אבל אם אין עדים מעידין שלמד בו יפטר משמעון בשבועה שלא חסרו מגו דאי בעי אמר שלא למד בו מעולם ואע"ג דהודה אין אדם משים עצמו רשע, עכ"ל.
